כשאהיה גדול אהיה טייס

נדבי, ילד הסנדוויץ שלי.
ממרח השוקולד בלחמנייה חמה.
הריבה שבסופגנייה -
בן 4 היום.

בדרך כלל לא כל כך מתלהב להצטלם, עושה פרצופים או בורח.
היה לי חלום, לצלם אותו לכבוד יום ההולדת שלו. אבל לא רציתי סתם לצלם אותו. רציתי שהוא יהנה, וירגיש כמוני שהוא מגשים חלום.

אז החלטתי לשחק בנדמה לי.
נדמה לי שאני טייס בכדור פורח.
כרגיל, ציירתי סקיצה של איך שאני רואה את הסט.



 










הצלחתי להשיג את הסל שציירתי בסקיצה, ממש בול אותו סל.
הזמנתי כובע טייסים בכאילו,
והזמנתי 30 בלוני הליום צבעוניים.

אבל לא הזמנתי רוח. באמת שלא הזמנתי אותה.
והיא בכל זאת באה.
אחרי כל התכנונים עד הפרט האחרון, נדב במצב רוח שיא, ביקש להתקלח לפני הצילום כדי להיות חגיגי, התלבש בגאווה, חיכה להכנס לתפקיד הטייס (נו טוב, אחרי שחפרתי לו שבועות..)
והיא באה בלי שהזמינו אותה, הרוח.
הרוח באה במלוא המרץ, סיבכה את הבלונים, יצרה קשרים בחוטים, גרמה לבלונים לשכוח שהם ממולאים בהליום וגררה אותם על הדשא כשהם מתחילים להתפוצץ אחד אחד..
הרגשנו כמו במשימה של תכנית ריאלטי:
אנחנו במירוץ נגד הזמן, חייבים להספיק לשעה האידיאלית, קצת לפני השקיעה.
מנסים להפריד את הבלונים מהקשרים, להאבק ברוח, להתעלם מהעוברים והשבים שלא מבינים מה אנחנו עושים שם עם כל הבלונים האלה, בו זמנית מנסים להשאיר את נדב במצב רוח טוב ולטפח את הסבלנות שלו, שלא תיגמר לו.
אי אפשר לראות את זה בתמונה, אבל הבלונים קשורים לעץ שמאחור, כדי שהרוח לא תעיף אותם למטה.
הצוות סיים את המשימה בהצלחה. יש לנו כדור פורח בכאילו, וילד אחד בן 4 שמח.
הוא דילג פנימה כמו שרק יכולתי לחלום, ונכנס לתפקיד כמו ענק!
והוא כל כך נהנה!
הוא הרגיש על גג העולם, הרגיש כוכב, הבין שכל ההפקה הזאת היא בשבילו ולכבודו והיה כל כך גאה בעצמו ומאושר.
וזה כל מה שרציתי.

כשסיימנו את הצילומים, נדב הפריח לשמים את הבלונים ועקב אחריהם במבטו, איך הם נהיים קטנים קטנים קטנים...

אני בטוחה שנדב יזכור את החוויה הזאת כל חייו.
ואני יודעת שהוא מודה לי עליה.
הוא לא ישכח את החלומות, הדמיונות, הצבעים,
ואת הילדה שעברה שם, ורצתה לקנות בלון.

נדבי שלי, תמשיך לחייך ולחלום. ולטוס עם הדמיון.
אוהבת אותך המון,
אמא.