אני השחקנית הראשית

הפעם, לקראת מרתון תל אביב שיתקיים בסוף החודש,

אני בוחרת לכתוב פוסט דווקא על תחום אחר, לא על צילום.

הוא אחר, אבל הוא מספק לי את אותה התרגשות שמספקת המצלמה. הוא מלווה אותי בכל התחומים ומשפר אותי כאדם,
כבעלת עסק, כאמנית, ומקצר את הדרך שלי לגעת בחלומות.

כשפתחתי את העסק שלי כצלמת היו ספקנים, היו אנשים שלא האמינו, שלא תמכו.

בחרתי לעצמי את הקהל שיריע לי - את עצמי ואת בעלי, ואת כל מי שהאמין,

והחלטתי להתעלם מכל היתר. קיבלתי דלק מהילדים שלי. 

כדי להגשים את החלום שלי בניתי לי בדמיון הצגה שבה אני השחקנית הראשית, ובהצגה אני צלמת. התאמנתי יום יום,
למדתי ולא ויתרתי עד שידעתי את התפקיד בעל פה והתחלתי להופיע. 

למדתי לבד והתקדמתי בצעדים קטנים. נפלתי בדרך, טעיתי, העזתי, המשכתי, ניצחתי.

צילמתי כי האמנתי, כי רציתי להשיג׳, לכבוש. 

צילמתי כי רציתי להתבטא..

בהצגה השניה של חיי אני רצה למרחקים ארוכים.

השחקנית הראשית היא אני.

חלקכם לא יודעים, אבל בחודשים האחרונים אני מתאמנת יום יום להצגה שלי. בימים שאני לא מתאמנת פיסית,
אני מתאמנת מנטאלית,
לומדת חומר, קוראת מאמרים, מחזקת את עצמי, לומדת להאמין בעצמי גם במקומות שאני נופלת בהם.

להצגה שלי בחרתי בתפאורה של הים.

לתפקיד הקהל המריע בחרתי את עצמי ואת בעלי, ואת כל מי שמאמין. את הספקנים והצקצקנים השארתי מחוץ לאולם,
לא נתתי להם להכנס.

זה מרגש אותי לרוץ. כשאני רצה אני פוגשת את עצמי. את כל המקומות הקשים, את כל המקומות החזקים.
אני במסע פנימי מרתק ומכירה את עצמי מקרוב ומבפנים.

משכללת לעצמי כלים להרים את עצמי כשנגמר הכח, להאמין בעצמי כשזה נראה בלתי אפשרי.
לומדת להשקיט את קולות הבוז ולשמוע רק את קולות התרועה.

לומדת להעז.

לומדת לשמוע את עצמי אומרת- ״אני יכולה כל מה שאני רוצה״.

אני רצה כי אני מאמינה, כי אני רוצה להשיג, לכבוש.

אני רצה כי אני רוצה להתבטא.

עוד שבועיים זה מגיע, היעד שקבעתי לעצמי.

חצי מרתון תל אביב 2014. 

אני מוכנה, רצתי כבר שלוש פעמים את המרחק הזה, 

מכירה את הטקסטים בעל פה.

מוכנה לכל מצב וגם יודעת לאלתר.

הקהל המריע שלי איתי,

הילדים בנשמה.

נשאר לי רק לנצח. 

ולמחוא לעצמי כפיים.