שתי לידות, חיים, מוות ומה שביניהם

בוקר טוב,

אתמול היתה אצלי אורחת חשובה במיוחד. אורחת שגרמה לי לשחזר בראש את סיפור הלידה של גור. האחות המדהימה מטיפול נמרץ ילודים בבית חולים "בני ציון".
עכשיו, כשבידי אני אוחזת את נדבי הקטן, הסיפור הזה נראה רחוק כל כך, אבל גם קרוב מאוד.

דווקא עכשיו, כשנדב כאן, בריא, חייכן, ומסתכל עלי בעיניים החמודות שלו והכל מרגיש מושלם. דווקא עכשיו המילים טסות לי בראש כמו באוטוסטרדה, מתות כבר שאכתוב אותן.

נדב בן חודשיים, אבל לי יש "חוב" לעצמי עוד מלפני 4 שנים לכתוב את סיפור הלידה של גור.

גור,

היום לפני 4 שנים, אני זוכרת, שכבתי בחדר ההתאוששות לאחר הניתוח הקיסרי. אבא שלך נכנס אלי לחדר, נרגש, מספר לי שאתה לא כל כך קטן כמו שחששנו שתהיה. 2.5 קילו שקלת. אבא שלך אוחז במצלמה ומספר לי שראה אותך, וכמה שאתה חמוד, והולך.

אני שוכבת בחדר ההתאוששות. שעון גדול עומד מולי ואני רואה רק את המחוגים זזים. אני מטושטשת. והנה אבא שלך נכנס שוב, מספר שנעשית קצת כחול ושהוסיפו לך מסכת חמצן. הלוך ושוב, אבא שלך בא והולך, מעדכן אותי שהנה, שמים אותך באינקובטור שיהיה לך חם, והנה אתה מפסיק לנשום ומחברים אותך למכונת הנשמה, והנה אתה מורדם.

ואני שם, בחדר ההתאוששות, מול השעון הטפשי הזה.
אבל איפה אתה.

חלפו 12 שעות ואני קמה מהמיטה לראשונה. לא ראיתי אותך, ויש בי דחף עז לרוץ אליך, אבל אני לא יכולה. אני מטושטשת, לבנה, צהובה אפילו. אבא שלך מזמין בשבילי כיסא גלגלים ואנחנו מתגלגלים לראות אותך. והנה - המפגש הראשון איתך.

אני מסתכלת, ולא יכולה לגעת. אתה שוכב שם, קטן, לבן. עוצם עיניים, הרגליים שלך פשוקות לצדדים, בלי תנועה, וכל איבר בגופך הקטן מחובר בצינורות למגדל עצום של מכשירים. זה אתה, תינוק שלי. אבל איפה אתה?

הימים עברו ואתה כך. לא נושם בעצמך, לא זז. עור הגוף שלך מחליף צבעים מלבן, לצהוב, ירוק ואפור. ואני כל שעה, גם ביום וגם בלילה נוסעת אליך בכיסא הגלגלים ומקווה לשמוע משהו חדש מפי רופאיך. עכשיו למחלה הזאת כבר יש שם: "לחץ ריאתי מוגבר". 30 אחוז סיכוי שתחייה, הם אמרו. ו70 אחוז שלא. אוי סטטיסטיקות סטטיסטיקות...כמה תקוות תליתי בסטטיסטיקות האלה....

אני זוכרת את עצמי מסתכלת על החזה שלך, ומוודאת שהוא עדין עולה ויורד.

ביום השלישי להתאוששות אבא שלך בא למיטה שלי בבית החולים, והוא חיוור כולו.
מספר לי בבכי איך הוא הגיע למחלקה ולא נתנו לו להכנס. איך הוא חיכה בחוץ חצי שעה ואמרו לו: "רופא יצא אליך". איך אבא שלך היה בטוח שזה הסוף. הוא מספר לי את זה ופורץ בבכי.

ארבעה אנשים בחדר. אני, אבא שלך, סבא וסבתא שלך. וכולם בוכים. סבא שלך יצא מהחדר. אני יודעת שהוא בכה.
אבא שלך סיפר לנו שבאותו הלילה ביצעו בך החייאה שלוש פעמים. כל כך קרובים היינו לאבד אותך. אבא שלך התפרץ, בכה. אני בכיתי. אתה חי! אתה כאן.

אבל איפה אתה?


עדין עם הצינורות, עדין לא זז.
יום ועוד יום.
לבן, צהוב, ירוק, אפור.
איפה אתה?

שעה ועוד שעה, והנה אני כבר הולכת בעצמי למחלקה שלך. בראש מתנגן לי ללא הפסקה "יהיה מה שיהיה, אני עוד אשנה, אני אגשים את חלומי", מציירת אותך כדי לנסות למצוא משהו. מישהו.
והכל אותו דבר.

לאחר 12 יום מתחליטים לנסות להוריד לך את החמצן ולתת לך לנשום בכוחות עצמך.
והנה אתה מבריא. לאט לאט. אתה נהיה ורוד. כמו תינוק.
חודש עברנו ככה איתך, באים, מאכילים, מחבקים, הולכים. והנה אתה מבריא ונושם בעצמך. העירוי שדרכו קיבלת את הנוזלים שלך הוסר, ואתה מתחיל לאכול דרך הפה בבקבוק. כמו תינוק.
והכל בסדר. אני מחזיקה אותך בידיים, ומחבקת. בלי מכשירים. בלי צינורות. רק תינוק.
יוצאים הביתה, והכל בסדר. אבל איפה אתה?

עברו כמה חודשים עד שמצאתי אותך. עד שמצאתי את התינוק שבך מתוך כל המכשירים, הצינורות והזכרונות.
היום אתה בן 4. מדהים. חכם.

*********

לפני חודשיים הצטרף לגור אח קטן. נדב.
הלידה שלו היתה כל כך מושלמת. גם הוא נולד בניתוח קיסרי. ושוב שכבתי בחדר ההתאוששות מול השעון הגדול והמחוגים שזזים. ושוב חיכיתי למוצא פיו של אסף, שבא מידי פעם לעדכן אותי במצבו.

אלא שהפעם, הכל היה בסדר. אחרי שעתיים, כששכבתי במחלקת יולדות, שמעתי את הרעש שנהיה אחר כך רעש אהוב כל כך, של עריסת בית החולים השקופה בה שכב נדב, מתגלגלת אלי לחדר. ונדב הופיע. יצור מושלם. ורוד.
אסף הניח את נדב בידיים שלי. והוא הביט בי ומצץ אצבע.

והכל פתאום היה באמת בסדר.

הנה אני, והנה נדב, והנה גור.
הנה אתם, ילדים שלי.
מצאתי אתכם.

*********

זה סרט שעשיתי, על התקופה הזו, בה היינו במשך חודש בטיפול נמרץ ילודים, בני ציון:
(מומלץ לחכות שכל הסרט יעלה ורק אז ללחוץ על play)